אחרי שתי ועדות רפואיות, ארנון שקד הכיר בעל פה את התרגולת. "אבא שלנו לא משוגע", דקלם את תפקידו, "הוא מאד יקר לנו ומאד קשה לנו להתמודד עם העובדה שהוא מעורער בנפשו".
"אתה יכול לפרט, בבקשה?" המשיכה הרופאה את הטקס, כאילו לא היו תיקי המשפחה בביטוח הלאומי עמוסים בדו"חות ותצהירים שהגישה המשפחה המותשת. ד"ר קינן לא הייתה רעת לב או אטומה מטבעה; החוק הציב אותה שם, במשרד הפסיכיאטר המחוזי, כדי להדוף נוכלים. מתוקף המנוי הזה, הפכו כל באי חדרה, בימי ג' וד', למתחזים חסרי מצפון, שרק טלטול ביורוקרטי נמרץ יכול לנער מהם את האמת.
"אבא היה אדם נורמלי וצלול עד לפני שנתיים", המשיך ארנון את המסכת, "אבל מאז, הוא הולך ומאבד קשר עם הסביבה, חי במין עולם פרטי שבו אין הבדל בין מציאות לבין דמיון."
הרופאה אפילו לא ניסתה להסוות את הסרקזם: "זה נשמע מזעזע, מר שקד. אולי תואיל לתת לי דוגמא למצב הפתולוגי החמור של אביך?"
"בוודאי. לפני ההידרדרות, אבא היה מנוי על 'הארץ', רואה 'מבט לחדשות', מעודכן בכל מה שקורה. אפשר היה לדבר איתו, להתווכח, להתייעץ. קצת אחרי יום ההולדת ה-81 שלו, שמנו לב שהעיתונים נערמים בכניסה לבית, בתוך העטיפה המקורית. בארוחות שבת, הוא הפסיק לצפות ביומן. מתישהו לפני הבחירות, שזו אצלו תמיד תקופה של רעמים וברקים, גילינו שהוא עשה מנוי על ערוץ של טלנובלות..."
"נו, ברצינות, מר שקד - אם היינו מאשרים מטפלת פיליפינית לכל מי שרואה אופרות סבון, לא הייתה נשארת אף אישה במנילה."
לפעמים, אחרי שאדם מתכונן לפגישה, הוא נוטה לפלוט את המשפטים שניסח מראש, גם כאשר ברור שמדובר בטעות. ארנון שקד היה מודע לכך שזה אחד מאותם רגעים, אבל לא הצליח להתאפק: "אבא מתקשה לדרג ארועים ודמויות באופן רציונלי. הוא מתייחס באופן שווה לדמויות אמיתיות ולגיבורים פיקטיביים מהטלויזיה, מערבב סיפורים מהחדשות עם כל מיני סדרות טפשיות, מסתובב בבית ומתעצבן על מה שהיה ב"שיר שלנו", כאילו זה איזה נאום של אבו מאזן; כל מנגנון בקרת החשיבות שלו השתבש..."
המלים דעכו בפיו, בציפיה לתגובה הארסית. ד"ר קינן, כמו רוב הרופאים, תיעבה להג פסוודו-מקצועי מפיהם של הדיוטות. בפעם הראשונה מאז תחילת הפגישה, היא היישירה מבט לתוך עיניו של ארנון.
"מנגנון בקרת החשיבות", חזרה אחריו בנימה מהורהרת. "לא פועל בצורה רציונלית... פשוט מרתק. בוא ספר לי, מר שקד, איך אמור לפעול המנגנון הזה. איך אתה, למשל, מזהה משהו חשוב?"
בפח הזה, לפחות, הוא ידע לא ליפול. "עם כל הכבוד, ד"ר, לא מתפקידי להסביר לך מהי נורמליות. כל מושג יום יומי יכול להראות מגוחך אם מנסים להגדיר אותו בצורה פורמלית".
"אני לא מחפשת הגדרה", החזירה הפסיכיאטרית, "דוגמא אחת תספיק לי. מה הייתה השנה הכי משמעותית בחייך, מר שקד "?
"אני מניח ש-1977, כשנולדה ביתי הבכורה. את יודעת איזה שינוי זה בחיים..."
"לי דווקא אין לי ילדים", הפטירה הרופאה ביובש, תוך כדי הקלדה מהירה והצצה במסך. "...1977, בוא נראה... משונה, בויקיפדיה לא כתוב כלום על הלידה של הבת שלך. אולי גם אצלם 'מנגנון בקרת החשיבות' נדפק?"
"זו סתם התחכמות, ד"ר", העז ארנון להתרגז, "הלידה של הבת שלי חשובה לי, אבל לא לציבור."
"ואיך יודעים מה חשוב לציבור? אתה מודאג בגלל שאבא שלך הפסיק לקרוא עיתונים; האם זה אומר שמי שעובד בעיתון קובע את מידת השפיות התקנית?"
"לא", ענה ארנון בבטחון, משלה את עצמו שהויכוח עומד להסתיים, "העיתון הוא רק אינדיקטור. יושבים שם אנשים שלמדו לזהות מה חשוב. לפעמים הם טועים, אבל בדרך כלל הם עושים עבודה טובה".
"אז איזה דברים חשובים כן קרו באותה שנה, פרט ללידת הבת שלך?"
כבר שלושה עשורים שארנון מדקלם את הרשימה ועדיין יש בו גאווה מטופשת, כאילו סמיכות המקרים הופכת את משפחתו לחלק מההסטוריה: "1977 הייתה שנה של מהפכים -- רבין התפטר, בגין עלה לשלטון, סאדאת ביקר בישראל..."
"זו גם השנה שלוק סקייווקר הציל את הנסיכה ליה", התערבה ד"ר קינן, בלי שמץ של חיוך.
"אני מבין שאת מנסה לשחק את פרקליטו של השטן, אבל לעמדה האבסורדית שלך אין רגליים. לוק סקייווקר הוא דמות בדיונית בסרט בדיוני. מה שהוא עושה לא יכול להשפיע על החיים שלי כאן. מנחם בגין היה איש בשר ודם ששלט במדינה שלי והחליט החלטות שהשפיעו על הגורל שלי."
"נשמע מאד משכנע, מר שקד. ואיזה מהדברים שקראת בחדשות על אותו מנחם בגין, גרמו לך לשנות משהו בהתנהגות היומיומית שלך, לקנות נכס, להרשם ללימודים, לתכנן חופשה, אפילו לבחור בגד לילדה? כלומר, בהנחה שלא היה לך אז השכל לרוץ לקנות דירה בימית, או להצטרף לליכוד כדי לזכות בג'וב ממשלתי, איזה שימוש היה לך בכל אותן ידיעות חשובות שסיפרת לי עליהן?"
"נו דוקטור, ברצינות, השלום עם מצרים לא השפיע על החיים שלי?"
"אולי כן ואולי לא, אבל האם היית מנהל את חייך אחרת, אפילו באופן שולי, אלמלא עקבת בדריכות אחרי ביקור סאדאת, הקשבת לשידורים הישירים וקנית את הגליונות החגיגיים של מעריב? איך כל המידע שצרכת אז, שינה את ההחלטות שלך בענייני משפחה, פרנסה, השכלה, דיאטה, דת? תן לי בבקשה רק הבדל אחד, אפילו קטן, בין ההשפעה של הסרט "מלחמות הכוכבים" על חייך, לבין ההשפעה של משדר הבחירות שבו בישר חיים יבין לאומה על המהפך."
"אבל המהפך קרה באמת, איך את יכולה להשוות אותו לסרט?", הזדעק ארנון, נבוך מחוסר היכולת שלו להגדיר את הטעות הברורה שעושה בת הפלוגתא שלו.
"נכון, הוא קרה באמת, וגם מנקי הרחוב האמיתיים, יצאו באותו בוקר לטאטא את דיזנגוף, שהוא רחוב אמיתי. גם אותם ראית בחדשות?"
"את מי לעזאזל מעניינים מנקי הרחוב?"
"אוה! נראה לי שעלינו על משהו. אתה צופה בחדשות, לא בגלל שהן חשובות, אלא בגלל שהן מעניינות. עם זה אין לי ויכוח - אין ספק שלסיפור "אמיתי" יש קסם מיוחד, קסם שהופך את החדשות לטלנובלה הארוכה והמצליחה ביותר בהסטוריה. אנשים אוהבים סיפורים אמיתיים. הבעיה היא שאתה, כמו שאר המכורים לסדרת הריאליטי הזו, לא מסתפק בהסבר שהיא הכי מעניינת. אתם מתעקשים שהיא גם 'חשובה'. בשם החשיבות הזו, אתם תובעים זכות להתנשא על אנשים שמכורים ל"יפים והאמיצים", בזמן שאתם לא מצליחים להעביר אפילו שעת ערות אחת, בלי לצרוך מנה מהסם שלכם."
"מצטער, אני לא קונה את הטריק שלך. את פשוט מרוקנת מתוכן את המושג 'אקטואליה', אבל ברור לכל אדם נורמלי שיש דבר כזה. לפי הקריטריונים שלך, שום דבר לא חשוב באמת."
"אני חוששת שזו מסקנה קצת חפוזה, מר שקד. אם היית קורא עוד קצת על השנה שבה נולדה ביתך, מעבר לכל מיני סיפורי משרתות על מנהיגים מתפטרים, מנהיגים נבחרים ומנהיגים שמבקרים זה אצל זה, היית מגלה שקרו אז עוד כמה דברים. למשל, שני המחשבים האישיים המסחריים הראשונים, יצאו לשוק - אפל 2 וקומודור PET. עכשיו, אם לא איכפת לך, אני מבקשת שתביט סביבך ותחשוב קצת. תחשוב על הטלפון הנייד שאתה מחזיק. על המחשב שמחבר אותי לביטוח הלאומי. על האינטרנט. על המסמכים שהכנת לפגישה שלנו. על המערכת שבה קבעת כאן תור. כל אחד מהדברים האלה, הציץ מתוך אותן ידיעות ב-1977, על המחשבים האישיים הראשונים. מי שהיה קשוב אז, יכול היה לדעת איזה מקצוע ללמוד, איזו מניה לקנות, איזה קריירה לפתח. כמעט כל אספקט של החיים שלך היום, מושפע מאותם שני מחשבים חלוציים. מה מכל המאורעות ה"חשובים" שספרת לי קודם, עומד בקריטריון הזה?"
"איך יכולתי לדעת אז..."
"אולי לא יכולת לדעת, אבל האם חיפשת בכלל? האם טרחת לברר מה קורה בעולם הזה, או שרבצת מול מהדורות החדשות, בדיוק כמו שאבא שלך יושב מול הטלנובלות, כשאתה בוהה בעלילות הבלתי נגמרות של שמעון פרס וג'ימי קרטר, ערפאת וז'אק שיראק ומשוכנע, מתוך איזה הגיון מעגלי מגוחך, שאם החדשות מופיעות בכותרות גדולות ואדומות, הן בטח מאד חשובות?"
"אבל מה עם זכותו של הציבור לדעת? מה עם הדמוקרטיה? הרי בלי עיתונות חופשית, אי אפשר לקיים את שלטון החוק."
"מר שקד, אני נאלצת להפנות את תשומת ליבך בפעם השניה הבוקר, למציאות. ב-1977 התאבד שר אחד בגלל פרשת שחיתות וראש ממשלה התפטר על ענין מנהלתי פעוט. מאז, העיתונות הפכה להיות חושפנית ופולשנית פי כמה, כמות ערוצי התקשורת גדלה פי עשרות מונים ובכל סמטה בתל אביב פותחים בית ספר לתחקירנים. האם הגידול הזה תרם משהו לשלטון החוק? יצא לך לספור לאחרונה, כמה פקידים, חברי פרלמנט, שרים וסתם "מכובדים", חשודים או מורשעים בשחיתות, בלי בושה או הסקת מסקנות? אם העיתונות החופשית היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, למה הדמוקרטיה מידרדרת ככל שהעיתונות פורחת?"
"זה לא מוכיח כלום, ד"ר", התעקש ארנון, "מי יודע כמה ריקבון היה פה, אם התקשורת לא הייתה ממלאת את תפקידה?"
"אתה יודע", חייכה ד"ר קינן, "מאז תחילת השבוע, זו השיחה שבה אני הכי קרובה להמליץ על צו אישפוז כפוי. אתה טוען שלתקשורת יש יכולות מיוחדות שפועלות בצורה נסתרת, כנגד כל התצפיות הגלויות? לידיעתך, בתי החולים הפסיכיאטריים מלאים אנשים שטוענים טענות דומות, על כל מיני כוחות על שרק הם מסוגלים לתפוס. רוצה להצטרף?"
"...אני רק..."
"מר שקד, אתה רק תחשוב טוב על מה שאמרת ועל הפורומים שבהם כדאי לפלוט פנטזיות כאלה. בתוך שיחה של עשר דקות, הפגנת מגוון מאד מרשים של הפרעות בתפיסת המציאות, מחשבות שווא, סיבתיות לקויה, קבעונות ועוד כמה סימפטומים מדאיגים. אני לא אכניס את הממצאים האלה לדו"ח, אבל אין לי שום כוונה להענות לדרישה הפנטסטית שלך, לאבחן שאבא שלך לקוי בנפשו, רק מפני שהוא לא שותף להפרעות שלך. אביך אמנם לא נורמלי, אבל הוא בהחלט שפוי. חבל רק שלקח לו 81 שנים להתפכח."
מתכנת מחשבים וכותב מזדמן במעריב, וואלה ו"שם המשחק".
